החלטה בתיק בש"פ 6849/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) שהורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

כתב האישום

1.             נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התעללות בקטין (לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), תקיפת קטין בידי האחראי עליו (לפי סעיף 368ב(א) לחוק), תקיפת קטין בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(ב)(2) בצירוף סעיף 379 לחוק), תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בן זוג) (לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק), תקיפה בנסיבות מחמירות (בן זוג) (לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק) ואיומים (לפי סעיף 192). לפי האישום הראשון, במהלך השנים 2013-2003 נהג העורר באלימות פיזית ונפשית כלפי אשתו וילדיו בתדירות יומיומית, בדרך שכללה סטירות, בעיטות, אגרופים ותקיפה באמצעות חפצים שונים, תוך הטלת שררה וטרור. העורר נהג להטיל איסורים שונים על ילדיו - כגון איסור על הרכבת משקפיים, איסור על שתיית תה עם סוכר, איסור על אכילת בשר ועל הכנסת חלב לבית ועוד - ולהכות אותם בהזדמנויות שבהן הוא סבר כי הם מפרים את איסוריו. כמו כן נהג העורר להושיב את אשתו וילדיו מדי יום במעגל, בו הוא קילל והכה אותם וחייבם לומר שהוא אלוהים. עוד מתוארים בכתב האישום שורה ארוכה של אירועים שבהם הכה העורר את ילדיו ואשתו בכל חלקי גופם, לעיתים תוך שימוש בחפצים שונים ובהם חגורה, צינור, מאפרה ומברג, בעקבות סירובם להיענות לבקשותיו או בשל הפרת האיסורים שקבע. נוסף על כך, לאחר מעשי התקיפה איים העורר על אשתו וילדיו שיפגע בהם וישרוף אותם אם יספרו על מעשיו. לפי עיקרי האישום השני, ביום 14.8.2013, לעיני שניים מילדיו, תקף העורר את אשתו בבעיטות ואגרופים בעקבות ויכוח שהתגלע ביניהם, גררה בשערותיה על הרצפה והטיח את ראשה בקיר. לאחר שאחת מבנותיו ניסתה להגן על אימה, תקף העורר את בתו - תוך דריכה על ראשה ותקיפת ראשה באגרופים - והמשיך להכותה עד שאשתו הכתה בראשו במקל וזעקה לעזרה. בתגובה לכך, אמר העורר לאשתו "אני אשים אותך ואת הילדים בחדר ואשרוף אתכם", ולאחר מכן ניסה לתקוף אותה שוב, עד שהצליחה להימלט מהבית עם הגעתו של אחיה לעזרתה. אחיה של האישה הותקף גם הוא על ידי העורר לאחר הגעתו לבית. בעקבות האירוע, אשתו של העורר, בתו ואח האם נזקקו לטיפול רפואי.

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הסכים בא כוחו של העורר כי אכן קיימות ראיות לכאורה למיוחס לו באישום השני וכן בחלק מהמעשים המתוארים באישום הראשון. עם זאת, נטען כי לא קיימות ראיות לכאורה לעובדות המפורטות בסעיפים 3-1, 6, 11, 15-13 לאישום הראשון. בית המשפט קמא (כב' השופט ר' שפירא) מצא כי נוכח ההסכמה החלקית באשר לקיומן של ראיות לכאורה, אין צורך בניתוח מורחב של התשתית הראייתית. נקבע כי די בעובדות שהוסכם שקיימות בעניינן ראיות לכאורה כדי לבסס עילת מעצר. בית המשפט סמך הכרעה זו על הודעותיהם המפורטות של הילדים והאישה, על הודעותיהם של קרובי המשפחה שהיו עדים לחלק מהאירועים, על הודעת העובדת הסוציאלית ועל המסמכים הרפואיים שהצביעו לכאורה על הפגיעות. על כן, קבע בית המשפט כי קמה עילת מסוכנות - במיוחד מאחר שהעבירות שייוחסו לעורר הן עבירות אלימות חמורות בתוך המשפחה. בנוסף קבע בית המשפט כי קמה עילת שיבוש הליכים בשל החשש מהשפעה על עדים. זאת, בשל חשש ששחרור העורר לחלופת מעצר יחשוף את העדים העיקריים בתיק - אשתו וילדיו, שסבלו על פי הראיות לכאורה מאיומים מתמשכים - לאיומים נוספים מצדו. בית המשפט מצא כי בנסיבות העניין, אין מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית ולבקש תסקיר מעצר, לפחות כל עוד בני המשפחה לא סיימו את עדותם. להשקפתו של בית המשפט, בשל התנהגותו האימפולסיבית והאלימה של העורר, אין כל חלופת מעצר שתוכל להבטיח כי הוא לא יגיע לביתו במטרה לתקוף או להשפיע על אשתו וילדיו.

           מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

3.             ערר זה נסב הן על שאלת קיומן ועוצמתן של ראיות לכאורה ביחס לעבירות המיוחסות לעורר, הן על סוגיית השחרור לחלופת מעצר והחלטת בית המשפט שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר לצורך בחינת חלופה. לעניין הראיות לכאורה, טוען העורר כי אין ראיות לכאורה לחלקים הכלליים בכתב האישום המקימים את עילות המעצר. לטענתו, אין ראיות לכאורה לטענות על השפלות או אלימות חוזרת; לכך שמעשי האלימות נמשכו לאורך 10 שנים; לאיסורים השונים שהוטלו לכאורה על ידי העורר על אשתו וילדיו; ולמעשים המיוחסים בס' 3 לאישום הראשון. עוד נטען כי לא נקבעו ממצאי מהימנות בנוגע לחלק מעדויות הילדים שהעידו לפני חוקר ילדים. לטענת העורר, הסעיפים שלגביהם הוא הסכים לקיום ראיות לכאורה מלמדים על אירועים קונקרטיים ולא על תמונה התואמת את קביעותיו הכלליות של בית המשפט קמא באשר להתנהגותו. לעניין חלופת המעצר, גורס העורר כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן לעומק את חלופות המעצר שהוצעו ונמנע מלבקש משירות המבחן תסקיר מעצר. לטענתו, החלופות שהוצעו מרוחקות מהכפר שבו מתגוררת משפחתו וכוללות פיקוח מלא והדוק של מספר בני משפחה וכן איזוק אלקטרוני אם יידרש. עוד נטען כי נסיבות המקרה אינן חמורות שכן לא מדובר בחבלות חמורות או מרובות; המשפחה מתפקדת; המעשים שבעניינם קיימות ראיות לכאורה אירעו בשנת 2013 בלבד; והמסוכנות הנשקפת מן העורר היא ספציפית ולא כלפי הציבור בכללותו. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ניתן יהיה לבחון מחדש את בקשתו לאחר שתסתיים עדותם של בני המשפחה, מלמדת כי העילה העיקרית למעצרו היא החשש משיבוש הליכי המשפט ולא מסוכנות. נוסף על כך, בדיון שהתקיים לפניי נטען כי העורר סובל ממחלת נפש ועל כן יש חשיבות מיוחדת בהסתייעות בגורם מקצועי מומחה כשירות המבחן לצורך קבלת ההחלטה.

4.             מנגד סמכה המשיבה ידיה על החלטות בית המשפט קמא. ראשית, טענה המשיבה כי גם מן האירועים שלגביהם הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה עולה תמונה כללית של אלימות קשה ששיאה באירוע המתואר באישום השני. שנית, נטען כי גם בנוגע לאירועים שבעניינם לא הייתה הסכמה לקיום ראיות לכאורה קיימות עדויות רבות, בעוד שהכחשתו הגורפת של העורר נעדרת תשתית קונקרטית. עוד נטען בהקשר זה כי עדותם של הילדים התקבלה כמהימנה ואילו רק לגבי מספר אירועים ספציפיים שתוארו על ידי שניים מהילדים קבע חוקר הילדים כי "לא ניתן לקבוע מהימנות". שלישית, נטען כי העובדה שעבירות האלימות המיוחסות לעורר שולבו לכאורה באיומים ברצח ושריפת הבית על יושביו מובילים לכך שעילת המסוכנות היא גבוהה במיוחד במקרה דנן. רביעית, טענה המשיבה כי לעורר עבר פלילי משמעותי, הכולל הרשעה בעבירת תקיפת אותה בת הזוג ובעבירות אלימות נוספות, ועל כן החשש לשיבוש הליכים הוא ממשי. כמו כן, נטען כי יש לייחס משקל להגנה על השקט הנפשי של נפגעי העבירות שחוששים לחייהם במידה והעורר ישוחרר. לסיום, טענה המשיבה כי הכחשתו הגורפת של העורר את המעשים מלמדת על חוסר מודעות והעדר כל ניסיון מצידו להקטין את המסוכנות.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

5.             בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, הלכה היא כי בית המשפט נדרש לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בהקשר זה, רמת ההוכחה הנדרשת אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט - לאחר שהועברו בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הלכת זאדה)). בענייננו, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה די באירועים שלגביהם הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו בעבירות המיוחסות לו בחלק משמעותי מכתב האישום כדי לבסס עילת מעצר. התמונה העולה מן האישום השני וכן מ-7 אירועים אלימים ספציפיים שהתרחשו בשנת 2013 שפורטו באישום הראשון - שלגבי כולם הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה - היא של אב אלים, מאיים ומסוכן.

           בהתייחס לטענות העורר באשר לבעיות מהימנות בעדויות הילדים אזכיר כי כידוע, בשלב המקדמי של מעצר עד תום ההליכים, בית המשפט אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי. די בכך ששוכנע כי ישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי - בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות גלויות לעין ומהותיות, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית (ראו למשל בש"פ 5191/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (9.5.2013)). בענייננו, מעדויות הילדים לא עולה חולשה ממשית מסוג זה בהינתן אופייה של הבדיקה בשלב זה. חוקרת הילדים קבעה כי רק לעניין אירועים ספציפיים, בעדויות של חלק מהילדים, לא ניתן לקבוע מהימנות - ולא כי אין מהימנות. על רקע המכלול, אין בכך כדי לפגוע בעצמת הראיות לכאורה, במידה המצדיקה התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

             על כן, מצאתי כי די באירועים משנת 2013 - שלגביהם לא הכחיש העורר קיומן של ראיות לכאורה - כדי לעמוד בדרישה לקיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

עילות מעצר

6.             העבירות המיוחסות לעורר שיש לגביהן כאמור ראיות לכאורה הן חמורות וכוללות מעשי אלימות חוזרים אשר גרמו, לפי הנטען, לפגיעות פיזיות ונפשיות. הדבר מצביע על הסיכון הנשקף מהמשיב, המתעצם נוכח חזקות המסוכנות הסטטוטוריות אשר קמות מקום בו העבירות הן עבירות אלימות חמורות שנעברו נגד בני משפחה (סעיפים 21(א)(1)(ג)(4)-(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996) (להלן: חוק המעצרים), וכן נוכח עברו הפלילי של העורר. יתרה מכך, האיום המיוחס לעורר באישום השני, שלגביו לא הוכחש קיומן של ראיות לכאורה, להרוג את אשתו ולשרוף אותה ואת ילדיו הופך את הסכנה הנשקפת למשפחתו אם ישוחרר לממשית. לצד עילת המסוכנות, מצאתי כי קמה עילת מעצר נוספת - חשש משיבוש הליכים. נוכח האיום המתואר והתנהגותו של העורר בשנה האחרונה, שוכנעתי כי קיים חשש מוחשי שהעורר ינסה להשפיע על אשתו וילדיו במידה וישוחרר ממעצר.

חלופת מעצר

7.             העורר טוען כי אף אם הוכח קיומן של ראיות לכאורה, היה על בית המשפט קמא לבחון לעומק את חלופת המעצר שהוצעה ולהסתייע לצורך כך בתסקיר מעצר של שירות המבחן.

           אכן, גם במקרים שבהם קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית בעקבות אישום בעבירות אלימות במשפחה, אין בכך כדי למנוע את בחינתן של חלופות מעצר (ראו בש"פ 5885/98 פלוני נ' מדינת ישראל(7.10.1998)). על בית המשפט לבחון תמיד אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. לצורך כך, אין חולק שתסקיר המעצר הוא כלי עזר חשוב המסייע בגיבוש תשתית נתונים רחבה וכוללת. עם זאת, יתכנו נסיבות שבהן לא יזדקק בית המשפט לתסקיר בעת קבלת ההחלטה בדבר הארכת מעצר. כך למשל, כאשר אפשרות לחלופת מעצר אינה ישימה על פניה או כשהעבירה המיוחסת לנאשם ונסיבות המקרה מעידים על מסוכנות שלא ניתנת לאיון באמצעות חלופה - אין הכרח לפנות לשירות המבחן לקבלת תסקיר מעצר (ראו והשוו בש"פ 6916/13 מדינת ישראל נ' עמר, פסקה 6 (17.10.2013)).

           לעורר מיוחסות עבירות אלימות רבות כלפי ילדיו הקטינים, אשתו וגיסו. מהחומר הראייתי הגולמי מסתברת המסקנה הלכאורית שלפיה אין מדובר בהתפרצות חריגה אלא במסכת של מעשי אלימות. להתנהגות זו ביטוי קודם בדמות הרשעה קודמת של העורר בתקיפת בת זוגו וכן בהרשעות בעבירות אלימות נוספות. לכך יש לצרף את העובדה שלעורר מיוחסות גם עבירות איומים על חייהם של אשתו וילדיו. צירופם של נתונים אלו מעיד כי קיים חשש לניסיונות השפעה על העדים, שלא ניתן לאיינו בשלב זה - לפני שבני המשפחה העידו בבית המשפט, בחלופת מעצר (ראו בש"פ 6628/10 פלוני נ' מדינת ישראל(20.9.2010)). אשר לטענה בדבר מצבו הנפשי של העורר - הנחתי היא כי שירות בתי הסוהר יוכל לספק כל טיפול הדרוש לעורר עד לתם מעצרו.